<h1>סמ"ק מצוריך סימן רמ"ה</h1>
<h2>דף ז.</h2>
הגה"ה, ראובן מחזיק בבית אחד ושמעון מערער עליה ואומר שלי הוא והלך שמעון ונתנה ללוי במתנה בעוד הבית ביד ראובן לסוף הלך שמעון ותקף לראובן לדין והוציאו בדיינים מידו ועתה תובעו לוי לשמעון בכח מתנתו ושמעון משיב לא היתה מתנה מתנה כי לא היה באותה שעה ברשותי דין הוא דזכה בו לוי דאמר רב (ב"מ ז' ע"א ושם אי' ר"נ) כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש הא יכול להוציאו בדיינים קדוש וכן במתנה אבל תקפו בחזקה לא זכה בו לוי דאמר ר' יוחנן (ב"ק דף ס"ח) גזל ולא נתיאשו הבעלים כו'. ראובן קנה חומש משמעון בזקוק והוציא עוד עליו זקוק בניקוד ומסורת ושבחו ועמד עד ג' זקוקים שנתייקר ואחרי כן נמצא שהיה גזול ביד המוכר וטרפו הנגזל מראובן הלוקח וחזר ראובן על שמעון לתבוע הכל דין הוא שישלם לו שמעון הג' זקוקים כרב דאמר המוכר שדה לשמעון ונמצא שאינו שלו אפילו שבח יש לו וכן פסק רבא (ב"מ י"ד), עכ"ל רב"י אבן הראש"ה. עכ"ה.
<h2>דף י.</h2>
שנינו בפרק פיאה (פיאה פ"ד מ"ג) בעניין פיאה נפל לו עליה פירס טליתו עליה מעבירין אותו ממנו. מכאן מדקדק רבינו תם מה שאומר בפרק האומנין (צ"ל בפרק האומר בקידושין נ"ט) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע (ו)אינו מדבר בחררה של הפקר אלא בעושי בשכר אצל בעל הבית שיכול להשתכר במקום אחר. — הגה"ה, והכי פי' עני המהפך אצל הבעל הבית העושה עיסתו ומסייע לו כדי שיתן לו חררה בטרחו ובא אחר ונטלה ממנה שמהפך אצל אותו בעל הבית וסייע לו כדי לגזול לעני הראשון נקרא רשע (ומזה) [ומש"ה] קאמר (ו)נקרא רשע דלמה הוא מחזר על מה שטרח בה חבירו ילך וישתכר במקום אחר אבל אם היה חררה דהפקר ליכא למימר שאם לא יזכה בזאת לא ימצא אחרת והא דקאמר התם בפרק לא יחפור (ב"ב דף כ"א) מרחיקין מן הדג כמלא ריצת הדג ואע"פ שהוא של הפקר אמר רבינו מאיר אביו של רבינו תם דמיירי בדג מת שכן דרך הדייגים להשים במצודה דג מת להתזנין שם האחרים וכיון שזה פירס מצודתו תחילה (מאי) אם היה פורס עליו חבירו הוי כאילו גוזל לו ויכול לומר לו תוכל לעשות כן במקום אחר והתם מפרש כמה ריצת הדג שצריך להתרחק נ' אמה. מהכא משמע שאם קנה אדם אחד עיר אחד מן השדות על מנת שלא יבא שום אדם לדור עמו בעיר שיכול לעכב שלא יבא שום אדם לדור עמו שהרי יורד עמו לחייו וכן יש לנו לומר על המלמדים שאסור למלמד להשכיר עצמו לבעל הבית שיש לו מלמד אחר בביתו כל זמן שהמלמד בביתו שמאחר שהוא שכיר שם ילך מלמד אחר במקום אחר להשתכר אם לא יאמר בעל הבית בין כך ובין כך אין רצוני לעכב מלמד שלי אבל אם שכר בעל הבית מלמד אחד יכול בעל הבית אחר לשכור אותו עליו דאין יכול לומר לו הבעל הבית אחר לך שכור מלמד אחר דאומר לו אין רצוני אלא בזה כמדומה לי שילמד בני יפה מן מלמד אחר, מ"ר, עכ"ל תוספות בפרק האומר (שם), עכ"ה.
<h2>דף יד.</h2>
הגה"ה, ראובן מחזיק בבית אחד ושמעון מערער עליה ואומר שלי הוא והלך שמעון ונתנה ללוי במתנה בעוד הבית ביד ראובן לסוף הלך שמעון ותקף לראובן לדין והוציאו בדיינים מידו ועתה תובעו לוי לשמעון בכח מתנתו ושמעון משיב לא היתה מתנה מתנה כי לא היה באותה שעה ברשותי דין הוא דזכה בו לוי דאמר רב (ב"מ ז' ע"א ושם אי' ר"נ) כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש הא יכול להוציאו בדיינים קדוש וכן במתנה אבל תקפו בחזקה לא זכה בו לוי דאמר ר' יוחנן (ב"ק דף ס"ח) גזל ולא נתיאשו הבעלים כו'. ראובן קנה חומש משמעון בזקוק והוציא עוד עליו זקוק בניקוד ומסורת ושבחו ועמד עד ג' זקוקים שנתייקר ואחרי כן נמצא שהיה גזול ביד המוכר וטרפו הנגזל מראובן הלוקח וחזר ראובן על שמעון לתבוע הכל דין הוא שישלם לו שמעון הג' זקוקים כרב דאמר המוכר שדה לשמעון ונמצא שאינו שלו אפילו שבח יש לו וכן פסק רבא (ב"מ י"ד), עכ"ל רב"י אבן הראש"ה. עכ"ה.
<h2>דף יד:</h2>
הקרקע אינה נקנית לגזלן לעולם אלא ברשות בעליה עומדת ואפילו נמכרת לאלף זה אחר זה ונתיאשו הבעלים הרי זה חוזרת לנגזל בלא דמים וחוזר הלוקח [האחרון] על מי שמכרה לפניו ושלפני פניו, אמנם גרסינן בירושלמי (פרק ז' ה"ה) נתיאשו הבעלים נשתקע איסור מדברי סופרים וכי קרקע נגזלת אמר רבי אילא אע"פ כן יש יאוש לקרקע. בפרק קמא דבבא מציעא גזל השדה והפסידה בידו שבעל השדה גובה דמי מה שהפסידה בידו מנכסים בני חורין מפני שהוא כמלוה על פה ואם עמד הגזלן בדין ונתחייב לשלם ואחר כך מכר גובה מנכסין [משועבדין] אמר רבא הלכתא גזל שדה ומכרה ואכל הלוקח פירותיה מחשבין עליו כל הפירות שאכל ומשלם לבעל השדה וחוזר וגובה אותו מן הגזלן מנכסין בני חורין ואם הכיר בה שהיא גזולה אין לו פירות ואינו גובה מן הגזלן אלא הקרן לבד חזר הגזלן אחר שמכרה ולקח מבעליה נתקיימה ביד הלוקח ואפילו נתנה לו הגזלן במתנה כשהיתה גזולה בידו כיון שחזר ולקחה נתקיימה ביד זה שקיבל המתנה שמפני זה טרח הגזלן עד שקנאו כדי לעמוד בנאמנותו לפיכך תבע לוקח את הגזלן מפני שמכר לו השדה שאינה שלו ונתחייב לשלם והתחילו בית דין להכריז על נכסי הגזלן כדי להגבות מהן ללוקח אם אחר שהתחילו ההכרזות לקחה הגזלן מן הבעלים לא תתקיים ביד הלוקח שמאחר שהכריזו על נכסיו נתגלה שאינו נאמן ולא לקחה מן הבעלים כדי להעמידה ביד הלוקח. לקחה הגזלן מן הבעלים אחרי שמכרה כשהיא גזולה וחזר ומכרה לאחר או נתנה במתנה או הורישה הרי גילה בדעתו שאינו רוצה להעמידה ביד זה שלקחה ממנו, וכן נפלה לו בירושה ירושה ממילא הויא ולא הויא היכירא שדעתו לקיימה ביד הלוקח. גבה אותו גזלן בחובו אם יש לנגזל קרקע אחרת ואמר לו הגזלן אני לוקח בחובי הרי זה נתכוין להעמידה ביד הלוקח ואם אין לו לנגזל קרקע אחרת אלא זו לגבות חובו הוא שנתכוין. נתנוה הבעלים לגזלן במתנה קנה אותה לוקח שאילו לא טרח קמי בעלים לא היו נותנין לו במתנה טרח כדי שיזכה בה בדין ויעמוד בנאמנות ותתקיים ביד הלוקח, כל זה בפרק קמא דבבא מציעא (דף י"ד ט"ו וט"ז).
<h2>דף כב.</h2>
בפרק אילו מציאות קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפן נהר אם נתיאשו הבעלים מהן הרי אלו של מצילן ואם אינו יודע אם נתיאשו הבעלים חייב להחזיר שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כאביי ואע"פ שמתוך הלכה משמע שלאביי מדבר כשאין יכולין הבעלים להציל ואם כן אפילו לא שמעינן שאמרו הבעלים ווי ליה לחסרון כיס הרי הוא של מוצאו משום דנתיאשו הבעלים כך הפירוש אין יכולין להציל בתחילת השטיפה עד שיתרחקו ולא יודע מהאי שאם אינם יכולים להציל כלל אפילו בדבר שיש בו סימן הרי אלו שלו מפני שאבודה ממנו ומכל אדם כך פירש ר"י ואפילו היו הבעלים מרדפין וצועקין נעשה כצוח על ביתו שנפל ואין בכך כלום.
<h2>דף מא.</h2>
עוד מסמ"ג, אמר רבא בפרק המפקיד השואל שלא מדעת בעלים הרי זה גזלן כיצד היה כלי ביד בנו של בעל הבית או ביד עבדו ולקחו מאחד מהם ונשתמש בו הרי זה שואל שלא מדעת ונעשה ברשותו ונתחייב באונסין עד שיחזירנו לבעלים לפיכך אם החזירן לקטן שהיה בידו או לעבדו ואבד מהן או שנשבר חייב לשלם וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף קא.</h2>
בפרק השואל מסקינן בדברי רב ושמואל שהיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות [ונטעה] אם היתה השדה עשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטוע ונוטל מבעל השדה פירש רש"י כשאר אריסי העיר, ור"י פירש שנוטל פחות מאריס לפי שאריס קבוע יותר וגם נוטל יותר משכיר יום — ואם אינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה. החצירות הרי הן ראויות לבנין להוסיף בהן בתים ועליות לפיכך הורו הגאונים שהבונה בחצר חבירו שלא מדעתו הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה לבנות והוא שיבנה בניין המועיל הראוי לאותה חצר כמנהג אותו מקום. היורד לתוך שדה חבירו ברשות אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל (על) היצאה ואם השבח יתר על היצאה נוטל השבח.
הבעל בנכסי אשתו [והשותף] בשדה שיש לו חלק בה לדברי שמואל בפרק חזקת הבתים (ב"ב דף מ"ב) כיורד ברשות הם ושמין לו וידו על העליונה. היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטע או בנה ואחר כך בא בעל השדה והשלים הבניין או ששמר הנטיעות וכיוצא בדברים אלו שמראה בו דעתו נוטה למה שעשה וברצונו בא הדבר שמין לו וידו על העליונה, כך פסק רב בפרק שואל (ב"מ ק"א). — הגה"ה, יורשין שהשביחו בית או עשו בית אחד שלא ברשות אחד מן היורשין אע"פ שהבית אינה צריכה להשביח מכל מקום צריך לשלם ליורש אם השבח יתר על היצאה ישלם היצאה ואם היצאה יתירה על השבח ישלם השבח, לשון תו', עכ"ה.
עוד שם מסיק ר' יוחנן כי היורד לתוך חרבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה אמר בעל הבנין עיצי ואבני אני נוטל בבית שומעין לו בשדה אם אמר אעקור מה שנטעתי אין שומעין לו מפני שמכחיש הקרקע אמר לו בעל הקרקע טול מה שבנית שומעין לו. כל ששמין לו בין שהיתה ידו על העליונה בין שהיתה ידו על התחתונה אינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא, ואם אמר יבאו הדיינים ויעשו שומת ההוצאה והרי היא גלויה לעיניהם ישימו וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנין בפחות שבשערים שומעין לו ונוטל בלא שבועה. כל ששמין לו ונוטל שטוען בעל השדה ואמר נתתי והיורד לשדה אומר לא נטלתי היורד נאמן ונשבע שלא נטל כלום ממנו ונוטל שהרי אומר לבעל השדה עדיין לא שמאו לך ולא ידעת כמה אתה חייב לי ליתן האיך נתת אבל אם (יש) שמו לו ואמרו לבעל השדה תן לו ואמר נתתי אע"פ שעדיין לא נשבע היורד הרי בעל השדה נאמן וישבע היסת שנתן ויפטר שקרקע בחזקת בעליה. לעולם יחזיק אדם באמונה יתירה [ויתרחק] מן הגניבה ומן הגזל ובשעת פטירתו של אדם שואלין לו תחילה נשאת ונתת באמונה, עכ"ל ס"ג (עשין ע"ג).
